לגלות את הבית מחדש

קיץ. 

גל חום, 37 מעלות בצל.. רק 10 בבוקר. 

אנחנו גרים במבנה יפיפה שכל חלק בו מזוהה עם הזהות שלנו בשנה וחצי האחרונות. כל חלק, כל בורג, כל החלטה קטנה עד גדולה.. לרגעים הכל מרגיש כל כך אישי. וברגע הזה, המבנה הכל כך אישי הזה - לא מגן עלי מפני איתני הטבע, אני מתוסכלת. חם לי, אני מחפשת מפלט ולא מוצאת.. אבל שי מבטא את הקושי קודם, אז הקושי שלי כמו נבלע לתוכי כדי לשמור על האיזון. 

״ אוקי, לא נורא.. זה יעבור.. זה רק גל.. ״ אומרת לשי ואז לעצמי. מנסה לשמור על קור רוח בתוך רוח חמה שלא מפסיקה לנשוב עלי. בוא ניסע לאוקיינוס, אני זוכרת שתוך רבע שעה נסיעה מכאן כבר נוכל לחוות הקלה משמעותית בחום.. רק המחשבה על זה מסדרת את הכימיה במוח שלי ואז הגוף פשוט מתגייס, לקחת אחריות, להניע את עצמי ואת שי לרווחה . אנחנו נוסעים, הוא מוטרד.. קשה לו ואני מרגישה את זה בכל חלקיק אוויר דחוס ברכב, אבל לא מרגישה שיש בי את הכוחות לפתוח שיח על זה , על הקושי. 

הגענו לים - אני עם ספר על החוף, והוא בבית קפה עם מחשב.  

אחרי שטמפרטורת הגוף הצטננה, התחברנו , התחבקנו וחיכינו לאוכל שהזמין.. בזמן הזה, כל מה שלא רציתי שיפתח בנסיעה - התפוצץ. 

החום בגוף, הניע, הציף, את הקשיים הקיימים במסע שלנו.. והניסיון שלי לא לפגוש - יצר מפגש סוער יותר. 

״אני לא יכול להמשיך ככה..״״ אנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש..״

״ אני רוצה שיהיה לנו בית שיכול להחזיק מזג אוויר קיצוני כזה..״

״ אני צריך זמן ומרחב להתעסק במה שהכי חשוב לי כרגע.. האמנות שלי״ 

״ הגענו לרגע בו יותר מדי משאבים מושקעים באדמה ומעט מדי בהתפתחות האישית שלנו..״ 

לא הצלחתי להסתכל עליו, העיניים שלי התמלאו דמעות.. הגרון נחנק, מסך ערפל של עייפות הציף אותי. הקולות בראש שלי אומרים לי : אין לי כוח.. אין לי כוח.. לא שוב.. תגני על עצמך מזה..״ 

אני לא מבינה מה הוא באמת רוצה, ימים שלמים של שמחה וסיפוק ואז משקל אדיר מימדים של חוסר . אני לא מבינה איך אני אמורה להחזיק את זה.. מה זה אומר לחשב מסלול מחדש? למה עד עכשיו כשאמרתי שאפשר לעשות את זה, הוא לא אמר לי כן? למה חיכינו כל כך הרבה זמן?

כעסתי. 

עליו, עלי, עלינו.. פשוט על זה שקשה. 

נסענו הביתה בשתיקה, 

אני מבולבלת  והגוף נסער ונסגר. 

אני מפחדת. 

מתחילת הדרך ידעתי שהאופציה לשנות את המסלול קיימת תמיד, זו בעצם הסיבה לחופש ממנו אני פועלת, זו הסיבה שזה מרגיש אפשרי - כי יש ידיעה ערה שאפשר לשנות. 

אני ערה לעובדה שכל מה שאנחנו עושים תומך את המסלול אל האין סוף. מסע שכולו אי היאחזות, מסע של מהות וחגיגה של רגעים האושר הקטנים כגדולים. כל פניה שנבחר משרתת את הדרך שלנו להתפתחות לבד ויחד. זה לא כרטיס לכיוון אחד, זה משתנה כי הכל משתנה, כי אנחנו משתנים. 

אבל עכשיו, 

משהו אחר קרה. 

מדינמיקה שהחזיקה שנה וחצי, בה התחושה שלי היא שאני מחזיקה את המיכל לקשיים שברובם עלו מצד שי לאורך הדרך - הוא הפעם מדבר בטון אחר, הוא לוקח אחריות ואומר לי שזהו, שזה צריך להשתנות. שהבחירה בנו ברורה לו יותר מאי פעם, שהוא מבין שתנאי המחייה שלנו צריכים להתעדכן ולתמוך את המסע שאנחנו מבקשים לעצמנו.

שזה צריך לקרות עכשיו. 

משהו במבט שלו השתנה, הפעם זה לא הרגיש שהוא מבקש שאמצא לו פתרון או קצה חוט, המבט בעיניים שלו התבהר. זה הפחיד אותי, כי במהות זה שחרר אותי מתפקיד שהחזקתי כל כך הרבה זמן - התפקיד של זו ששומרת על הכוחות, האופטימיות והראייה הרחבה. 

פחדתי לשחרר את המקום הזה לתוך מקום חדש.. לשחרר את התפקיד שלקחתי על עצמי ולברוא דינמיקה חדשה ביננו. 

מתוך המבט הזה, והתנועה הטקטונית של אדמת הקשר שלנו הצלחתי לראשונה להרגיש ממקום פתוח את הצורך שקיים גם בי במפגש עם תכנון נרחב יותר, תכנון שצריך לקבל צורה מיושבת, בוגרת, מחושבת. לא כזה של מחר, או בעוד חודש.. תכנון שמציף נושא של ילדים וכלכלה וצרכים חדשים ביסוד החיים שלנו  מהיום. 

תכנון שמצריך ממני לשחרר את התפקיד שהזדהיתי איתו תקופה ארוכה. 

וההבנה שכדי לאפשר לעצמי לשחרר אני צריכה קודם להבחין בשינוי שכבר קורה בתוכי, ובקשר שלנו. 

להכיר בזה שאני כבר לא צריכה להיות חזקה עבור שנינו, שי יכול להחזיק את עצמו, וגם כשאצטרך - אותי.  ובעיקר, האפשור לא להחזיק את הידיעה.. אפשרות להגיד- אני לא יודעת, אני מבולבלת.

הרגעים האלו מזכירים לי שוב עד כמה הקשר שלנו דורש ממני שילוב עדין בין פגיעות לבין אי־היאחזות. הפגיעות הפעם הופיעה ברגעים בהם אין לי עוד כוח להחזיק את הכל, כשהכאב מורגש בכל הגוף, ובמקרה שלי - אני מפסיקה להרגיש, הכל מנורמל.  אלו המקומות שבהם אני חווה את חוסר האונים שלי, התדמית החזקה מתפרקת , ובמקרה הטוב, לא עובר זמן רב ומגיעה הסכמה להיחשף. פגיעות שמייצרת עוד מקום עבורי, כזו שאי אפשר לייצר כשאני מנסה שוב לאזן את הקושי והבלבול על חשבון מה שבאמת מתקיים בתוכי. 

ובמקביל, אני פוגשת גם את הצורך באי־היאחזות. להניח לרעיון שמה שבנינו אמור להחזיק בדיוק כפי שהוא, להניח לתסריט שציירתי בראש על איך ייראו החיים שלנו, ולהסכים שדברים משתנים. שהדינמיקה ביננו משתנה, ושזה מה שמאפשר לנו לחיות באהבה וחברות כל כך הרבה שנים. 

אני מגלה שוב ושוב את ההבדל שיש בין אי־היאחזות לויתור, שחרור אחיזה היא הזדמנות לשחרר את השליטה, ולאפשר לגילוי להוביל אותנו לצורות חדשות של בית, של קרקע, של שייכות.

זה עדין להחשף ובו בזמן לשחרר, לא להיצמד לתמונה מוגמרת, אלא לתת ללב שלנו להתכוונן מחדש בכל פעם. 

ודווקא שם, בתוך השבריריות וחוסר הוודאות, מתברר שוב שהחיבור בינינו לא תלוי במבנה החיצוני שמקיף אותנו, אלא בבחירה שלנו להישאר ביחד עם ובזכות השינויים.