לכבס את הכביסה שלנו

אחרי שנתיים בהן אנחנו מכבסים את הכביסה שלנו בחנייה של הסופר, 20 ד׳ק נסיעה מהבית  -

שי הלך להביא את מכונת הכביסה שהזמנו לפני כמה ימים.

שנתיים קודם, לקנות מכונת כביסה לא נחשב עבורי כמו משהו שצריך לציין אפילו,

הרי זה מובן מאליו בחיי אדם פריווילגי יותר או פחות - מכונת כביסה בקרבת מקום לא נתפסה מעולם כעניין. 

אבל ברגע הזה, בעודי מחכה לשי שיחזור מהעיירה, עובר בי גל של התרגשות שהוא הרבה מעבר לקיום של המכונה המרובעת הזו בבית שלנו. 

כי עבורי זה לא רק מכונת כביסה, 

עבורי הרגע בו שי נסע להביא מכונת כביסה לשטח שעד לא מזמן לא היו בו מים או חשמל - הרגע הזה הוא סמל ליצירת מציאות, יצירה יש מאין. 

מכונת הכביסה הזו, זה להגיע לשטח שאין בו כלום חוץ ממכתש יבש, אדמת פודרה, ושיחי בר דליקים, היא ללכת בשיחת וידאו עם אמא שלי ולספר לה מה אני מדמיינת שיכול להיות בין כל המרחבים האלו. היא מילוי 2 ג׳ריקנים של 30 ליטר בכל שלושה ימים בעיירה 20 דק מהאדמה, לתוך מיכל הקרוואן, היא שרירים תפוסים ותסכול - שזה כבד מדי. היא איש פורטוגזי שמביא לשי ולי עת חפירה, 4 דליים ואומר לנו - תתחילו לחפור באר חסומה של 6 מטר עומק. היא לקום מוקדם מדי, כשקר מדי ולנסות להתקדם כשבקושי אפשר להבחין בס״מ בודד של הבדל. היא ימים שלמים ששי ואני מרוקנים את הבאר מבוץ וסלעים, רוחות וגשמים תוך כדי שאני צופה בשי מלמעלה בתוך מה שנראה בזמנו כמו צינוק, מלא בבוץ ממלא דלי ענק בסלעים, בוץ וקש רטוב בן 80 שנה, ועוד אחד ועוד אחד. עד שהוא מגיע לקרקעית הבאר וצורח מאושר. הגענו - הגענו למים.

מכונת הכביסה הזו היא המים שהתחילו להגיר אט אט לתוך באר שהייתה חסומה עשרות שנים. היא חודשים שלמים של חורף קפוא בלי טיפת גשם, עד שהגיע סוף סוף ומילא אותה ואת האגם שלנו. היא היום בו הבאנו מיכל למעלה הגבעה וחיכינו לשאיבה הראשונה של מי הבאר למעלה, היא הרגע הזה, האושר הבלתי יתואר הזה - של להרגיש איך יש מים זורמים , מים מהאדמה, מים טהורים שאספנו עד לרגע הזה בו נוכל סוף סוף להשתמש בהם. 

מכונת הכביסה הזו, היא שנה וחצי בלי חשמל, בלי יכולת להטעין את הפלאפון עד סוללה מלאה, להדליק אור יותר משעות בודדות אם בכלל, היא חיים בלי מקרר, בלי תנור,  בלי שייק פירות בבוקר. היא טלפונים אינסופיים לחברת חשמל, הצעות מחיר מופקעות כי השטח שלנו רחוק מדי.. מכונת הכביסה הזו היא מלחמה פנימית שלי להסכים שיהיה עמוד חשמל מבטון בשטח הבתולי שלנו. היא לעלות 10 דק הליכה לראש הגבעה לקצת קליטה סלולארית , היא לחפור תעלה לצינור חשמל, היא הנורה הראשונה שנדלקה, חיבור לאינטרנט, היא האפשרויות להתחבר למה שמחוץ לכאן ועכשיו.  

מכונת הכביסה הזו היא עוד חישוב, בתוך חישובים כלכליים בלתי פוסקים - על מה הכי חשוב עכשיו.  

היא עוד שלב בלהרגיש שדבר בחיים לא מובן מאליו.. 

ושבבחירה לחיות כפי שאנחנו חיים - אנחנו מסכימים ללמוד את זה שוב ושוב. 

אז שי נסע להביא את מכונת הכביסה החדשה שלנו. 

ואני נשארתי בבית, 

כמעט הצטרפתי אליו.. אבל משהו ברגליים שלי השתרש לתוך האדמה ולא רצה לזוז. ״זה בסדר שתלך לבד?״ שאלתי תוך תחושה מוכרת של חוסר נוחות.

לא רציתי לשלוח אותו למשימה הזו לבד,

הרגשתי איך שנינו באנרגיה נמוכה מהבוקר, שלא אכביד עליו עוד. 

אבל הגוף סימן, זה היה ברור לכולם שאני לא זזה מכאן. 

זה משהו מוכר בתנועה שלנו, מאז שעברנו לכאן - מאז שבחרנו לחיות על מעין אי בודד בדרום מערב פורטוגל. החשש הזה, להשאיר אחד.ת את השני.ה לבד בתוך המורכבות, המשימות - מאז שאנחנו כאן, התחושה היא שאם אני לא שם איתו, סביר להניח שאף אחד לא שם איתו, זה רק שנינו על האי הזה.

אבל משהו בתוכי מרגיש אחרת הפעם - אני מצליחה לזהות שהתרגלתי להרגיש חוסר נוחות, אבל שבעצם זה שייך לנחלת העבר. אני מרגישה ברגע הזה ששי נוסע ואני נשארת, שיש לו אנרגיית חיים וכוח, שזה בעיקר משמח אותו ללכת, להיות עם עצמו ולחסוך ממני את הסיבוב הזה. אני מרגישה איך הסיפור של ״זה רק שנינו על האי הזה״ כבר לא ממש מדויק. שבאמת יש עוד אנשים מסביב שנוכל להיעזר בהם וזה ירגיש נוח, שבעצם- תמיד היו אבל עכשיו, כשהוצאנו את הראש מעל המים, זה מרגיש יותר פשוט. 

אני מרגישה את השינוי, זה מרגיש מוחשי - אני יכולה לתפוס את הרגע. 

אז שי נסע ואני נשארתי.

ברגע שהרכב נעלם מהאופק האנרגיה בגוף שלי השתנתה לחלוטין, משהו בנוכחות האבסולוטית שלי הפכה את הפעולות שלי לרלוונטיות בהרבה. כי אם אני לא אעשה - אף אחד לא יעשה ואף אחת לא תעשה בשבילי. התחושה הזו של הלבד -  הכל כך לבד הזה שמתקיימת בבחירה לחיות ככה, מצלצלת באוזניים.

ברגעים האלו אני מרגישה שאם לא אפעל לטובתי, אצטרך לכבות את הכל.

כי אחרת הצלצול ישגע אותי -  זה או שאני מקשיבה או שאני סותמת את האוזניים, שמה כיסוי עיניים ומנסה לישון, עד שלא אהיה לבד שוב. 

הגוף שלי נטען באנרגיה, הרגשתי איך אני רוצה לעשות את האימון שלא הייתי מסוגלת לחשוב עליו בבוקר, שאני רוצה לכתוב, לסדר את הארון שלי, לשבת למדיטציה ולסדר ציפורניים. הרגשתי את המחויבות שלי לצרכים שלי בפשטות, בלי יותר מדי סיפורים או קושי - פשוט תנועה לעבר מה שאני צריכה ורוצה.

איך כשאף אחד לא מסתכל, הקושי יכול בקלות להיות מנוטרל מהסבל.. כשאין מי שישמע את הסיפור שלי, זה רק אני - שומעת כמה בעצם יש לי את הכוח לשנות.

שי חזר, 

עם חיוך ומכונת כביסה בידיו. 

גם הוא, בלבד שלו - מצא את הכוח לשנות.

שנינו מבינים שעברנו עוד שער בעצמאות שלנו פה. 

הכביסה המלוכלכת שלנו מתכבסת פה, 

יש לנו מים, חשמל, אנשים ומכונת כביסה. 

יש לנו את מה שאנחנו צריכים כדי ללכלך את הבגדים בחופשיות כזו,

כי נוכל כאן, ביננו  - לנקות את הלכלוך שנוצר ולהתחיל עוד יום חדש. 

אני רוצה לכתוב לך

לאתר שלי