בין הנטייה שלנו להניח הנחות לבין הצורך לברר - קיים מתח תמידי.
כשאנחנו מנהלים.ות מערכת יחסים, בין אם היא אינטימית, רומנטית, עסקית, חברית- מהרגע בו נפגשנו, מתחילים להיווצר הרגלים המתבססים על חוויות.
מהקטנות ביותר - מה אני אוהבת לאכול לארוחת הבוקר שלי , מתי אלך לישון …
לגדולות יותר - איך אני צריכה שיקשיבו לי. ההרגלים האלה הם 85% אם לא יותר מהפעולות שלנו, המוח שלנו בעיקרו עובד דרך הרגלים ולא מתוך בירור מחודש של כל סיטואציה, אנחנו מתבססים על העבר בהווה שלנו.
זהו מנגנון הישרדותי, העובדה שאני לא צריכה לברר איך תתקבל כל פעולה שלי במרחב- משאירה לי משאבים להתמודד עם הלא צפוי.
כאן טמונים הכוח והעוצמה וכן גם נקודת החולשה במערכות היחסים שלנו.
מכיוון ש״ידיעה״ משרה ״ביטחון״, אז אפשר בקלות להמשיך לבסס תחושה יומיומית לפיה - אני יודע.ת מה האחר.ת מרגיש.ה. התחושה הזו ״מורידה״ את הצורך לברר, כי ״אני יודעת״ וכך בטווח הארוך - מעכבת ואף מונעת מאיתנו להכיר אחד את השניה היום, ברגע הזה.
הקשר סובב סביב חוויות עבר, הרגלים, סיפורים והנחות - על איך ומה יעשה בן הזוג שלי.
מצד שני, קיימת אפשרות לברר ולשאול - מתוך סקרנות ופתיחות לתגובה האותנטית של מי שמולי.
לחלק מהאנשים זה מרגיש ממש פשוט, אם אני לא בטוחה - יותר קל מלהניח הנחות, לשאול באופן ישיר מה הדבר מעורר או יכול לעורר בצד השני.
הפעולה הזו, בעידן התקשורת המקרבת שכיחה מאוד.. לפני שאני עושה, אני מבררת. בזמן שאני עושה אני מבררת - איך מי שמולי מרגיש.
הבעיה הקיימת בהרגל הזה היא שאם נצמד אליו, נוכל לאבד את האחריות האישית שלנו בנוגע לפעולות שלנו. כי אם אנחנו מביאים את הצרכים שלנו בגולמיות ורק מחכים לאישור, ההחלטה עוברת באופן ישיר ולפעמים גס לצד השני.
כשאני שואלת את מי שאיתי, מבלי לשקול מה הוא ירגיש מעצם השאלה, או לחילופין - בוחרת להתעלם כי אני רוצה ״לתת״ לו את זכות הבחירה - אני עלולה להוריד מעצמי את האחריות, ״זה לא עלי״ .. הוא פשוט יגיד כן/לא.
אז נוצר תוצר לוואי בעייתי,
אף אחד לא רוצה לשמוע את המילה לא, ולכן, גם אף אחד לא רוצה להגיד את המילה לא.
מה שכן היינו רוצים, זה שמי שמולנו לא יעמיד אותנו בפוזיציה הזו, בה אנחנו צריכים להגיד לא, שוב ושוב. אני רוצה שהאדם שחיי את חיו לצידי, ילמד את גבולות אישיותי והצרכים שלי, וינוע גם מתוך למידה יומיומית שלהם. אם כל פעולה שעולה בה ספק, תהפוך להיות כזו שצריכה לקבל אישור - יכול להיווצר תסכול עמוק בשני הצדדים.
בצד השואל - כי הוא קיבל לא.
בצד הנשאל - כי הוא נשאל שאלה שציפה לא להישאל, מתוך היכרות, שותפות, חברות . כי כרגע כל האחריות להחליט האם הדבר יקרה או לא' מוטלת עליו.
אז אולי בעצם יש מקום להניח הנחות ברמה מסוימת?
המתח הזה,
הוא המתח עליו נבנות או מתערערות מערכות יחסים,
המתח הזה הוא הפוטנציאל לגדול ולהתפתח או להחלש ואף להישבר.
מערכת יחסים פתוחה היא אחת המעבדות היותר פעילות למתח הזה.
הבחירה לחיות במערכת יחסים א-מונוגמית היא בחירה לפגוש שוב ושוב את עצמנו, את הצרכים שלנו ואת השינויים החלים בנו - ולתקשר אותם החוצה, כי יצרנו מערכת בה ״מותר״.
לכן, במקום בו אני ערה לצרכים המשתנים שלי , ככה גם מה שארצה לעשות משתנה.
בין ההסכמים הקיימים ביני לבין שי, נמצאים - לדבר אמת ולהיטיב זה לזו.
אם כל צורך שעולה בי, מיד היה עובר למגרש של שי ללא עיבוד, בלי שאשאל את עצמי :
האם זה משהו שיכול להתקיים במגרש הזה מתוך מרחב והזנה?
האם המקום שבו שי נמצא, פיזית ומנטאלית מספיק מרווח כדי שאכניס את הצורך שלי בגולמיותו לשם?
זה לא אומר שאת הצורך הזה אשתיק בתוכי, זה אומר שאשמיע אותו בתוכי- אברר מה מהותו ואז אבין כיצד אני יכולה למלא אותו בדרך שתפגוש את שי מבלי להכניס אותו לכביש ללא מוצא, לכנות הרדיקלית - יש מקום חשוב מאוד בשיח הקיים ביני לביני.
כאן נמצא המתח.
אני לא רוצה רק להניח מה יגיב ולחסוך את האמת שלי, כי ככה יכול להיפתח צוהר של עוד אין ספור רגעים בהם אחסוך משי את מה שאני רוצה - כי ״זה יהיה יותר מדי עבורו..״
באופן הזה, אני גם מקטינה את הכוח שלו בפני, וגם לא פוגשת את המציאות העכשווית.
אני מספרת סיפור ולא חיה מתוך חיבור לרצונות שלי, סיפור שעלול לעורר תסכול עמוק מול אדם שאפילו לא יודע מה רציתי לבקש , אותו אדם שאני בוחרת לחיות את חיי לצידו.
מצד שני,
אני לא רוצה להגיע אליו באופן אימפולסיבי, רדיקלי עם האמת והצרכים שלי מתוך אמונה שהוא יכול פשוט להגיד לא, כי זה לא פשוט - להגיד לא , וזה לא רק עניין של גבולות.אם שי נמנע מלהגיד לא, זה לא אומר שהוא נמנע מלשים גבול, אלא- מתוך אמונה שאני צריכה לבחור יחד עם טובתי - את טובת התא הזוגי, מתוך האפשרות לבחור לעשות מה שאני מבינה ורוצה ולא מתוך האישור או הסירוב שלו.
אז מה אפשר לעשות?
איך אפשר לעבוד עם המתח הזה ולא לקרוס ממנו?
בשלב הראשון - הקשבה לקול הפנימי שלי.
מה אני צריכה כרגע? מה הם הרצונות שעולים בי היום?
לדוג׳ - אני רוצה לפגוש את X , אני רוצה לפגוש אותו וללכת לפסטיבל הזה יחד.
בשלב השני - מה מהות הצורך הזה?
לפגוש את עצמי החדשה לאחר התקופה הזו, לקבל פרספקטיבה על השינוי שחל בי בשנה האחרונה מעיניים אחרות, לחגוג את הגוף שלי, להכיר אנשים חדשים.
בשלב השלישי - הקשבה לזוג שלי.
איפה אני מרגישה ששי נמצא כרגע?
מה הסיפורים שהוא מספר לי, איך אני חווה את התנועה שלו.. האם הוא משוחרר? בעשייה? מלא השראה? או אולי יש תנועה איטית וחלשה יותר, חיפוש.. בלבול?
מה אני מעריכה שהוא צריך ממני בתור חברה שלו?
בשלב הרביעי - חיבור הנקודות.
האם מהות הצורך שלי, והמקום בו שי נמצא יכולים לפי שיקול דעתי להתחבר?
האם יש מקום במלאות לשנינו כרגע?
אם התשובה שלי היא כן -
אני בוחרת לשתף את הצורך שלי, קודם במהותו ואז בפרקטיקה בה אני מתעניינת.
בעדינות, בתשומת לב לאיך הדברים נאמרים, וממקום פתוח להקשיב לצד שלו והתאמות שיכולות לעלות מתוך יצירת הגבולות המשותפים שלנו.
אם התשובה שלי היא לא -
אשתף בצורך שלי, אבל מתוך בחירה ערה שלא למלא אותו כרגע דרך מה שרציתי. וכן, אחפש דרכים למלא את מהות הצורך.. עם שיתוף ובקשה לתמיכה משי. להבין איך אני יכולה לקבל את מה שאני צריכה בווליום שמתאפשר כרגע במרחב הזוגי. מבלי להעמיד את שי במבוי סתום, ומן הצד שני לא להשאיר אותו זר לתחושות שלי.
מתוך המקום הזה,
מתוך הרכות וההתחשבות ניתנה לי ההזדמנות לדבר אמת, ולו ניתנה הזדמנות להגיב..
אם זה - ״תודה שאת חולקת איתי את האמת שלך, אולי יהיה לזה מקום בתקופה אחרת.. נבין יחד מה אפשר לעשות עבור מה שאת צריכה כרגע. ״
ואם זה - ״ אני מרגיש בנוח עם זה שתסעו יחד לפסטיבל, תהני במסע שלך. ״
אין לדעת,
מה שנותר הוא לגשת עם האמת שלנו מתוך תשומת לב וסקרנות לאהובים שלנו.
המתח בין להניח הנחות לבין לעשות הוא לב הדיאלוג החי שבינינו.
הוא מזמין אותנו לפגוש את עצמנו מחדש, להקשיב לפני שנדבר, ולזכור שהאהבה לא נמדדת בכמות ה"כן" שנקבל, אלא ביכולת שלנו לנוע יחד גם בתוך המורכב, מתוך כנות ועדינות.
שם, בין הידיעה ללא-ידיעה, מתרחשת האינטימיות שמזינה חופש.
אני לומדת בכל פעם מחדש שהאיזון בין להניח הנחות לבין לעשות הוא לא נוסחה קבועה,
אלא תנועה חיה, ובתוך התנועה הזו אני מוצאת את עצמי ואת שי שוב,
לומדת מהי אהבה שמקשיבה גם כששקט, ומהו חופש שמחזיק בתוכו התחשבות.
Comments